כשציאנו מהים התיישבנו על החול.שוחחנו על ענייני שגרה ,על אשדוד העיר.לפתע היא שאלה : "האם היית בא לכאן הרבה איתה?"שנינו ידענו למי היא התכוונה. "כן " עניתי. "ומה אתה חש?" היא שאלה בסקרנות. "כלום" עניתי מיידית.ממש איני חש כלום חשבתי לעצמי.היא פשוט אינה קיימת יותר מבחינתי."אין תרופה לאהבה" שר לאונרד כהן באחד משיריו היפים.הייתי מוסיף שאין מקום כאשר אתה מאוהב.יש רק את סימתי.זו האישה שאני אוהב ומלבדיה האחרות קיימות אך אינן חשובות יותר.חשובות כידידות,חשובות בכל תחום אחר אך אין לאף אחת מקום בלבי.היא, סימה שטיין תפסה את כל החלל וטוב שכך.
הקראתי עכשיו לסימתי את שכתבתי."בעצם, רק לפני כשנה התחלת לכתוב על זוגיות?" היא שאלה."נכון" עניתי.רק אז התחלתי להתייחס לנושא הזוגיות בחשיבות הנכונה שלו.רק אז התחלתי במסע הארוך לתוך עצמי כדי להגיע לתובנות שלי כיום.רק כך הצלחתי להגיע למצב שבו אני גם איתה, גם חי איתה, גם החבר הטוב ביותר שלה והיא שלי.גם בזוגיות אמיתית ולא קלישאית.זוגיות של לתת ולקבל.זוגיות של הערכה הדדית.זוגיות של אהבה בלתי נגמרת, עמוקה ומהותית.זוגיות המשתפרת מידי יום.
כמה הייתי ,אז,בסרט של צפיה.
היום אני השחקן המרכזי של החיים שלי יחד עם סימה שטיין.זה כל כך טוב לביים את החיים שלנו.
ד"ר אבי זלבה, קרימינולוג ויועץ ארגוני
